בש"א 32747-11-22

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת בין בעל דירה, עזרא, לבין השוכר שלהם, מזור, על גובה דמי השכירות המגיעים בגין נכס. שורש הסוגיה נעוץ בחקיקת הגנת הדייר בישראל, שהיא מורכבת ולעתים קרובות מעורפלת. המחלוקת העיקרית נסובה סביב קביעת דמי השכירות הבסיסיים, כאשר עזרא דרש העלאה על סמך פרשנותם לחוק, ואילו מזור טען לסכום נמוך יותר, וטען להסכם עם בעל הדירה הקודם. בית המשפט לשכירות קבע בעבר את דמי השכירות על סכום מסוים בשנת 1984, אך כעת עמד בפני פרשנות החוקים החלים כדי לקבוע את דמי השכירות הנוכחיים. פסק הדין מסכם את ההקשר ההיסטורי, לרבות ההחלטה משנת 1984 והתכתבויות בין הצדדים בשנות התשעים בנוגע לתשלומי שכר דירה. בית המשפט קבע כי לעזרא הייתה הזכות לקבוע את דמי השכירות הבסיסיים בסכום גבוה יותר מזה שמזור שילם, אך הם לא פעלו על פי זכות זו ובחרו במקום זאת להגיש תביעה בשנת 2022. שיהוי זה פעל לרעת עזרא, שכן בית המשפט קבע כי עילת התביעה שלהם פקעה בשל התיישנות. בית המשפט פירש את הדינים החלים ומצא כי עזרא, לאחר שדרש העלאת שכר דירה בעבר, אינו זכאי לסעד מיוחד לפי סעיף 44(ב) לחוק הגנת הדייר. כתוצאה מכך, דמי השכירות הבסיסיים נקבעו על הסכום הנמוך ביותר שמזור שילם, ולא היו חייבים לעזרא תשלומים רטרואקטיביים. למרות חישוביו השגויים של מזור, מצא בית המשפט כי דמי השכירות הנוכחיים שהם משלמים היו למעשה גבוהים במעט מהסכום שחושב על פי התקנות המתקנות. לפיכך קבע בית המשפט כי אין צורך לעדכן את דמי השכירות, ותביעתו של עזרא להגדלת התשלומים נדחתה. בשל התנהלותה הפרוצדורלית של מזור וטענותיה המיותרות, חויב כל צד לשאת בהוצאותיו, למרות ייצוגו של עזרא על ידי בא כוחו וייצוגו העצמי של מזור. על החלטה זו ניתן לערער בבית המשפט המחוזי בירושלים. פסק הדין, מיום 29 ביוני 2023, מדגיש את הצורך בבהירות ודיוק בדיני הגנת הדייר בישראל ומדגיש את ההשלכות של עיכובים במימוש זכויות משפטיות.