בד"מ 46/00

תקציר

לשכת עורכי הדין הגישה כתב אישום משמעתי נגד עורך דין, והאשימה אותו בהפרות אתיות מרובות ביחס לאינטראקציות שלו עם גברים למען הגינות בגירושין (G.L.H.B), שירות הפניות לגברים המבקשים להתגרש. סעיפי האישום כללו עבירות על כללי הפרסום והשידול, פעולה בשותפות עם אדם שאינו עורך דין ואי שמירה על כבוד המקצוע. השופט פסק לטובתו של עורך הדין וקבע כי לשכת עורכי הדין לא הצליחה לספק ראיות מספיקות לאף אחד מהאישומים. לגופו של עניין, האגודה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי ג.ל.ה.ב הפנתה לקוחות לעורך הדין למטרות רווח, כנדרש בחוק. עוד קבעה השופטת כי בחירתו של עורך הדין שלא להעיד אינה יכולה לשמש לחיזוק חוסר הראיות המספיקות של לשכת עורכי הדין. יתר על כן, האגודה לא הוכיחה קיומה של שותפות בין עורך הדין לבין צד שלישי כלשהו, ואף לא הוכיחה כי עורך הדין פעל באופן בלתי ראוי או לא שמר על כבוד המקצוע. עורכי הדין דוד כהן, שמואל רומנו וישראל שפירא הסכימו כולם כי יש לזכות את הנאשם, אך מסיבות שונות. כהן ושפירא לא הסכימו על סטנדרט ההוכחה הנדרש בהליך משמעתי, כאשר כהן טען לסטנדרט המשפט הפלילי "מעבר לכל ספק סביר" ושפירא טען כי חל סטנדרט הוכחה נמוך יותר. שפירא הלין גם על הדגש ששם כהן על הימנעותו של הנאשם מלהעיד, וטען כי בדיונים משמעתיים, להבדיל ממשפטים פליליים, שתיקת הנאשם אינה פועלת נגדם.