בר"ע 1390/07

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לתביעה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד המערערים בגין שימוש לא חקלאי ברכושם. בשנת 2001 ניתן פסק דין, אשר נתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים. ההסכם כלל צווי מניעה קבועים האוסרים על שימוש לא חקלאי במבנים מסוימים וצו הריסה למבנה אחר. עוד נקבע כי כל שימוש לא חקלאי במבנים אחרים יחייב אישור של מנהל מקרקעי ישראל ורשויות התכנון. בשנת 2005 פתחה רשות מקרקעי ישראל בהליכי הוצאה לפועל, בטענה שהמערערים לא עמדו בהסכם. המערערים טענו כי יש לבטל את ההוצאה לפועל ולטפל בעניין בדרך של ביזיון הליכי בית המשפט, דבר שיהיה יעיל ומועיל להם יותר. מנהל ההוצאה לפועל קבע כי יש לאכוף את צווי המניעה באמצעות הליכי ביזיון בית המשפט, ואילו צווי ה"עשה" ייאכפו באמצעות הליכי הוצאה לפועל. המערערים ערערו על החלטה זו. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי ניתן לבצע את צו ההריסה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. נקבע כי למנהל ההוצאה לפועל נתונה סמכות להורות על ביצוע ההריסה, גם אם הקרקע נותרה בידי העוררים. בנוסף, קבע בית המשפט כי פיצול האכיפה בין ההוצאה לפועל לבין ביזיון בית המשפט מוצדק במקרה זה, שכן הזוכים (רמ"י) בחרו בשיטת ההוצאה לפועל, והיא יעילה ושומרת זכויות. עקרון "הדרך הפחות חמורה" לא חל כאן, שכן המערערים הם שהפרו את פסק הדין. יתר על כן, בית המשפט דחה את הטענה כי הבחירה הקודמת של מנהל מקרקעי ישראל לאכוף פסקי דין דומים באמצעות הליכי ביזיון בית המשפט צריכה לחול במקרה זה, וציין כי יש לבחון כל מקרה לגופו. לפיכך נדחה הערר, וההחלטה הראשונית לפצל את האכיפה התקבלה. כל צד היה אחראי לשכר טרחתו, ופסק הדין היה אמור להתבצע ללא דיחוי.