על"ע 2531/01

תקציר

המערער, עורך דין במקצועו, הורשע ברצח בכוונה תחילה של כרמלה בלס, מה שהוביל למצב משפטי מורכב בכל הנוגע לחברותו ולמעמדו המשמעתי בלשכת עורכי הדין. לאחר שפרש מרצונו מלשכת עורכי הדין לאחר ביצוע העבירה אך לפני הרשעתו, הוא הטיל ספק בסמכות המשמעת של לשכת עורכי הדין כלפיו, וטען כי סמכות זו לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין חלה רק על חברים נוכחיים בעת ההרשעה. בתחילה הסכים בית הדין המשמעתי המחוזי ולא ראה בו נתון לדין משמעתי עקב פרישתו. עם זאת, מאוחר יותר התיר בית הדין הארצי ללשכת עורכי הדין לנקוט בהליכים משמעתיים, לרבות הרחקה לצמיתות, גם לחברים שפרשו אם העבירה בוצעה במהלך חברותם. ערעור זה הדגיש את החשש מעיכוב התגובה המשמעתית של לשכת עורכי הדין, שהחל 13 שנים לאחר ביצוע העבירה, והעלה שאלות בדבר הגינות וסבירות פרוצדורלית. המערער טען כי שיהוי זה פוגע בזכויותיו וציין כי לא ביקש השבה ללשכת עורכי הדין, מה שהופך את ההליך המשמעתי לנטל מוגזם. לשכת עורכי הדין טענה כי השיהוי נבע מטעויות מנהליות וטענה כי אופיו של התיק מצדיק נקיטת צעדים משמעתיים למרות שיהוי זה. עם זאת, בסופו של דבר מצא בית הדין את חוסר המעש הממושך בלתי מוצדק והדגיש את זכותו של המערער להליך במועד, תוך שהוא מצדד בערעורו להפסקת ההליכים המשמעתיים. חרף חומרת העבירה והשלכותיה על ההתנהלות המקצועית, בית המשפט העדיף את ההגינות, תוך הכרה בהיעדר סכנה מיידית לאמון הציבור, שכן המערער כבר לא עסק בעריכת דין באופן פעיל. החלטה זו הדגישה את האיזון בין האינטרס הציבורי לבין זכויות הפרט, במיוחד בכל הנוגע לעיתוי ולהצדקה של הליכים משפטיים זמן רב לאחר מעשה.