ת"א 12799-11-20

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים ועיין בכל החומרים הזמינים. נקבע כי אין לדחות את התביעה לאלתר על יסוד תקופת ההתיישנות. על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תביעה שאינה קשורה למקרקעין הופכת לחסרת תוקף לאחר שבע שנים מיום שנוצרה עילת התביעה. במקרה זה, בית המשפט מצא כי תקופת ההתיישנות לא החלה במועד הנטען על ידי הנתבע. התביעה המרכזית במקרה זה מבוססת על רשלנות, ויסוד מהותי ברשלנות הוא נזק, שבמקרה זה לא ניתן היה להכריע בו עד להתממשות הנזק. קודם לכן, התביעה הייתה תיאורטית ולא בשלה, ולתובע לא הייתה סמכות מהותית לתבוע. בעוד שהרשלנות הנטענת התרחשה בשנת 2007 בעת חתימת הסכם המכר, הסיכון לנזק התממש רק מאוחר יותר, ותביעת התובע הפכה בשלה להגשה באותה עת. המועד המדויק שבו אירע נזקו של התובע טרם נקבע ונותר עניין לחקירה עתידית של בית המשפט. הואיל ועל הנתבע מוטל נטל ההוכחה בדבר מועד תום תקופת ההתיישנות, ולא עלה בידו לקבוע מועד זה, לא תידחה התביעה בשלב זה. טענות נוספות שהציגה ההגנה, לרבות טענות המבוססות על השתק משפטי ועל העובדות המסחריות של התיק, דורשות בירור עובדתי נוסף ולכן אינן מצדיקות דחייה מיידית של התביעה. עם זאת, התביעה להשבת שכר טרחת הנתבע ככונס נכסים ולתשלומים ששולמו לרשות מקרקעי ישראל, בסך 101,000 ₪, תידחה מחוסר עילה. בית המשפט מדגיש כי אין בהחלטה זו כדי לשלול את האפשרות שהתביעה תידחה בשלב מאוחר יותר, אם הנתבע יוכיח כי הנזק אירע מוקדם מהמקובל כיום ומחוץ לתקופת ההתיישנות. שני הצדדים יישאו בעלויות שלהם עבור בקשה זו.