ע"א 7859/22

תקציר

בפסק דין זה אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור, בקובעו כי אין בסיס לטענות המערערים בדבר הסכם משפטי מחייב או הבטחה מנהלית מהממשלה לחכירת קרקע ללא מכרז. המערערים טענו כי קיים חוזה מסגרת, הכולל מספר שלבים לרישום המקרקעין ולפיתוחם. עם זאת, ההסכם החתום היחיד היה הסכם הרשאה ופיתוח, שלא הזכיר או רמז על התחייבות להקצאת קרקע ללא מכרז. בית המשפט קבע כי המסמכים והמכתבים שהציגו המערערים לא הצביעו יחדיו על הסכם ספציפי ומחייב או הבטחה מינהלית. בנוסף, מצא בית המשפט כי השיהוי הבלתי מוצדק של המערערים בהגשת התביעה (16 שנים לאחר שמכתב משנת 2000 הבהיר כי אין חובה לחכור מקרקעין ללא מכרז) משמעותו שחלה התיישנות על התביעה. בית המשפט הדגיש את חשיבותן של מגבלות זמן פרוצדורליות, והדגיש את האינטרס הציבורי בהתייחסות לסוגיות עכשוויות ולא לטענות מיושנות. השופטים א' שטיין וא' גרוסקופף הצטרפו לפסק דינו של השופט דוד מינץ, ואישרו את ממצאי בית המשפט המחוזי ואת דחיית הערעור, והורו למערערים לכסות את ההוצאות שנגרמו לנציב.