ע"א 335/78

תקציר

במקרה של מכירת חלקת מקרקעין התייחס בית המשפט העליון למחלוקת בין המערערים (המוכרים) לבין המשיבים (הקונים). המערערים ערערו על ביצוע הסכם העברת מקרקעין, בטענה כי העסקה הייתה בלתי חוקית בשל תמורה מאופקת, שנועדה להונות את רשויות המס. הרוכשים שילמו סכום נכבד ביחס למחיר הכולל שסוכם, אך המוכרים סירבו להשלים את ההעברה, מה שגרם לרוכשים לפנות להתערבות בית המשפט לצורך אכיפה. המערערים ביקשו לדחות את תביעת הרוכשים על הסף, בטענה כי ההסכם נעדר חוקיות ומסמכים נדרשים בכתב כמפורט בסעיף 8 לחוק המקרקעין. בית הדין הדגיש כי דחיית תביעות היא צעד קיצוני, המופעל רק כאשר תובע אינו יכול להצליח תחת פרשנות כלשהי. בית המשפט קבע כי הנטל להוכיח אי-חוקיות נופל על המאשימה, ועצם אי-ההתאמות בשיקול הדעת אינן מצביעות אוטומטית על כוונה שלא כדין. בנוסף, בית המשפט מצא כי העסקה מקיימת את דרישת הכתב, שכן תועדו תנאים מהותיים בין מסמכים מחוברים. היא הדגישה כי אם צד ביצע התחייבויות חוזיות מהותיות, אין למנוע מהן אכיפה על בסיס טענות לאי חוקיות, אלא אם כן העסקה כולה הייתה מושרשת עמוק באי חוקיות. בסופו של דבר דחה בית המשפט את טענות המערערים, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי וחייב את המוכרים לקיים את ההסכם או לעמוד בפני חלופות, כגון השבת תשלומים עם פיצויים. ההחלטה אישרה מחדש גישות שיפוטיות זהירות בדחיית תביעות ונתנה תוקף לחוזים עם אי דיוקים קלים אם העסקה הכוללת הייתה קוהרנטית מבחינה משפטית. המערערים חויבו בהוצאות משפט של המשיבים.