ת"א 41473-10-19

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך רכושי ארוך שנים בין שתי משפחות על חלקת אדמה בנצרת. בית המשפט נדרש להכריע במספר סוגיות הנוגעות לאופן המכירה, חלוקת התמורה ודיירות מוגנת. ראשית, השופט קבע כי לא הוכחה חלוקת התמורה כאמור בהסכם החליפין משנת 1982. ההסכם נחתם בין אדיב ליורשי אמין, העברת הזכויות בחלקה 19 תמורת הענקה חלקית של זכויות בחלקה 91. הנתבעים טענו כי חלקם בחלקה צריך להיות גבוה יותר, אך השופט דחה טענה זו וקבע כי הרישום בפנקסי המקרקעין מהווה ראיה חותכת לזכויות. עוד ציינה השופטת כי נסיבות הסכם החליפין אינן ברורות, והתמורה הנזכרת בו לא שולמה. שנית, נשקלה סוגיית הדיירות המוגנת. בית המשפט הכיר באלמנתו של אדיב המנוח, הנתבע מס' 1, כדיירת מוגנת בקומה הראשונה של הבניין, שכן הוא נבנה מכספו של אדיב ובהסכמת כל השותפים. עם זאת, טענת הדיירות המוגנת של הנתבעת מס' 2, שהתגוררה בקומת הקרקע, נדחתה מאחר שהחזקה בה לא הייתה בלעדית והיא התגוררה בה ברשות השותפים. לבסוף הוחלט על אופן המכירה. השופטת קבעה כי בשל השכירות המוגנת של הנתבעת מס' 1, לא ניתן למכור את הקרקע לכל המרבה במחיר אלא יש למכור אותה לאחר שאפשרה לצדדים לבצע תמחור פנימי. ניתנו להם 60 יום לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם. אם ייכשלו, ימונה כונס נכסים חיצוני שימכור את הנכס במכירה פומבית, תוך מתן זכות סירוב ראשונה לשותפים על ידי התאמת ההצעה הגבוהה ביותר. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 35,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בתוך 60 יום. השופטת הורתה כי הקרקע תימכר כאשר הקומה הראשונה תפוסה על ידי הנתבע מס' 1 כדייר מוגן, ותמורת המכירה תחולק בהתאם.