ע"פ 279/19

תקציר

הכרעת הדין דוחה את הערעורים שהגיש המערער לחזור בו מהודאתו ולערער על חומרת עונשו לפי חוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982. על פי סעיף 153(א), יכולתו של נאשם לחזור בו מהודאה במהלך משפט מוגבלת מאוד, ומותרת רק במקרים חריגים. בהחלטות קודמות של בית המשפט מודגש כי שאלת המפתח היא האם ההודאה ניתנה מרצון חופשי ומתוך הבנה ברורה של השלכותיה. בית המשפט מצא כי הודאתו של המערער, במסגרת הסדר טיעון, נעשתה בהליך מושכל ומרצון. חרף הטענות בדבר כפייה, הראיות שהוצגו, לרבות תצהיר בא כוחו הקודם של המערער, העידו על הבנה מעמיקה והסכמה לעסקת הטיעון. הסדר הטיעון הושג תוך זמן רב לשיקול, והמערער היה מודע לכך שהוא אינו מחייב את בית המשפט לעונש ספציפי. יתר על כן, בקשותיו של המערער לחזור בו מהודאתו נעשו רק לאחר מתן גזר הדין, מה שתומך בחששו של בית המשפט כי פעולה זו נבעה מאי שביעות רצון מגזר הדין ולא מאמונה אמיתית בחפותו. טענות בדבר כשל בייצוג נחשבו בלתי מהותיות בשל חוסר ראיות וחוסר עקביות עם הצהרות קודמות. עסקת הטיעון כבר הביאה להפחתת סעיפי האישום נגד המערער, והשפיעה על עונש מופחת. בית המשפט סבור כי חומרת העונש עולה בקנה אחד עם תקדימים משפטיים בעבירות דומות, תוך הדגשת חומרתן של עבירות המערער כלפי קטינים. השופט א' פוגלמן והשופטת א' ברון הסכימו עם ההחלטה, שניתנה על ידי השופט י' אלרון.