ת"א 2057-12-21

תקציר

התובעת, בעלת דירה, תבעה את הנתבעת, השוכרת שלה, על כך שלא כיבדה הסכם שכירות. הנתבעת טענה כי היו לה סיבות מוצדקות לפנות את המקום לפני תום התקופה המוסכמת. בתחילה טענה שזה בגלל מגפת הקורונה, ובהמשך הוסיפה שהמשרד לא ראוי למגורים בגלל בעיות רטיבות. התובעת טענה כי הנתבע הפר את החוזה והיה עליו לפצות אותה בגין יתרת השנתיים של החוזה, בניכוי ארבעת החודשים שמצאה שוכרת חלופית. נטל ההוכחה הוטל על התובעת, שהיה עליה להביא ראיות התומכות בטענותיה. למרות שבית המשפט הכיר בכך שהיו ליקויים במשרד, התובעת לא הצליחה להוכיח את היקף הליקויים וכי לא ניתן היה להשתמש במשרה באופן סביר, מה גם שהנתבעת לא עודכנה על בעיות כלשהן טרם הודיעה על עזיבתה. זאת ועוד, התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לסעד הכספי הנתבע, שכן לא הציגה את המסמכים הדרושים, כגון הסכם השכירות עם השוכר החלופי, קבלות או עדויות של עדים רלוונטיים. כמו כן הייתה על הנתבעת החובה להקטין את נזקיה ולעשות מאמצים למצוא שוכר חדש. בית המשפט שקל את הנסיבות החריגות סביב מגפת הקורונה ואת בעיות הרטיבות, והגיע למסקנה כי החלטת הנתבעת לפנות את המקום אינה בלתי סבירה. עם זאת, הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שלא מסרה הודעה מוקדמת מספקת על כוונתה לעזוב. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לטובת התובעת והורה לנתבעת לשלם 18,000 ₪ כפיצוי סביר בגין ביטול ההסכם באופן חד צדדי. בנוסף, בית המשפט דחה את בקשת התובעת לסעדים של פיצול, שכן היא לא הוגשה בשלב מוקדם של ההליך והיוותה פיצול לא ראוי של תביעה אחת לתביעה קטנה יותר. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין היה אמור להישלח לייצוג המשפטי של שני הצדדים.