תפ"ח 52905-11-16

תקציר

הנאשם הואשם בגרימת מותה בכוונה של אחותו, הודא. מהראיות עולה כי ביום האירוע התלונן אביה של הנאשמת על אורח חייה של הודא ועל כך שיצאה לטייל עם חברתה. הדבר הוביל לוויכוח בין הודא לאביה. הנאשם הצטרף לוויכוח וביקש מהודא לחזור לילדיה. הודא סירבה וכינתה את הנאשם "משוגע" ו"חולה נפש". הנאשם יצא מהבית, חזר לאחר מכן, נטל סכין ודקר את הודא מספר רב של פעמים בנוכחות הוריהם. שני ההורים העידו כי הנאשם הוא זה שדקר את הודא. עדותו של האב לא הייתה עקבית בנקודות מסוימות, אך השופט העדיף את עדותו הראשונה במשטרה, שניתנה זמן קצר לאחר האירוע. האם הכחישה תחילה את מעורבותו של בעלה, אך בהמשך אישרה כי הנאשם דקר את הודא. הנאשם הכחיש תחילה את המיוחס לו וטען כי התפלל במסגד בעת הרצח. מאוחר יותר הודה כי דקר את הודא 2-3 פעמים אך טען כי לא התכוון להרוג אותה. השופט מצא את גרסתו של הנאשם לא אמינה ולא עקבית, וקבע כי הוא דקר את הודא מספר רב של פעמים וגרם למותה. השופט דחה גם את טענת ההגנה כי האב היה מעורב בדקירה, שכן העדים לא נכחו בזירה ועדויותיהם לא ביססו תשתית ראייתית שונה. השופט הגיע למסקנה כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם דקר את הודא בכוונה תחילה והיה הדוקר היחיד. התקיימו יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, וההגנה לא הצליחה לבסס ספק סביר. באשר להשפעתו של תיקון 137 לחוק העונשין, קבע השופט כי החוק החדש על רצח בנסיבות של אחריות מופחתת אינו מהווה חוק מקל עם הנאשם. השופט בחן את הנסיבות של אחריות מופחתת עקב מצב נפשי ומצא כי מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לא הגביל באופן משמעותי את יכולתו להבין את המעשה או להימנע ממנו. לפיכך הרשיע השופט את הנאשם ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.