בג"צ 1/50

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני מקרים נפרדים (בג"ץ 1/50 ובג"ץ 2/50) של שני חיילים, גרוסמן ושוורץ, שהגישו בקשה לצו הביאס קורפוס נגד הפרקליט הצבאי הראשי של צה"ל ואחרים, בדרישה להשתחרר ממעצרם הבלתי חוקי ו/או הבלתי מוצדק. שני החיילים נעצרו בקשר לאותו אירוע, גרוסמן כסמל ושוורץ כטוראי. הסיבה העיקרית לעיכוב בהעמדתו לדין של גרוסמן הייתה שהוא המתין לסיום המשפט נגד שוורץ, שבו היה אמור להעיד. בעת הדיונים היה גרוסמן עצור למעלה מחמישה חודשים, ושוורץ שמונה חודשים. בית המשפט בחן את חוקיות צווי המעצר שלהם ב-1 בינואר וב-15 בפברואר 1950. פסק הדין קובע כי מעצרם של שני החיילים ב-1 בינואר 1950 היה בלתי חוקי משום שבוצע ללא סמכות. עוד מצא בית המשפט כי ההתייחסות לצו, קרי משמעותה של נשיאות בית המשפט העליון, אינה תקפה, שכן פרשנות זו שגויה מיסודה. עם זאת, בית המשפט מצא כי מעצרו של גרוסמן ב-15 בפברואר 1950 היה חוקי, שכן הוא בוצע בהוראת בית הדין הצבאי המיוחד, שהיה בעל סמכות בתיק. דרכיהם של שני המקרים התפצלו בנקודה זו, כאשר שוורץ נותר במעצר סגור, ואילו גרוסמן הועבר למעצר פתוח. בית המשפט הדגיש כי בתי המשפט האזרחיים אינם כבולים לפרשנויות נשיאות בית המשפט העליון בנוגע לחוקה השיפוטית, ועליהם לפעול לפיהן רק אם הן סבירות. במקרה זה, הפרשנות בדבר הסמכות להוציא צווי מעצר נמצאה בלתי סבירה. עוד צוין בפסק הדין כי יש לתקן את החוקה השיפוטית כך שתבהיר את הסמכות לעצור נאשם במהלך גזר דינו, שכן הדבר לא צוין בחוקה. לבסוף, קבע בית המשפט כי מעצרם של המבקשים במועדים הנ"ל היה בלתי חוקי וערעורם מוצדק. עם זאת, מאחר שמשפטו של גרוסמן בבית הדין הצבאי המיוחד הסתיים בזיכויו בעת מתן גזר הדין, בוטלו הצווים המותנים, והמבקשים נדרשו לשלם הוצאות בסך 15 לירות כל אחד.