ת"א 38436-04-17

תקציר

השופט מצא כי יש לדחות את תביעת התובע נגד הנתבע, עורך דינו לשעבר, בגין רשלנות בטיפול בענייניו. ראשית, התביעה הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות. התובע טען כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות החל מיום 20.1.11, מועד פסק הדין הרלוונטי, אך השופט מצא כי עילת התביעה קמה קודם לכן, והתביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר שנוצרה עילת התביעה. לחילופין, ביקשה התובעת להחיל את הוראת חוק ההתיישנות בדבר התליית תקופת ההתיישנות במקרה של הטעיה. השופט מצא כי הוראה זו אינה חלה על המקרה הנדון, וגם אם כן, הטענה עדיין תהיה מיושנת. עוד ציינה השופטת כי התביעה לא הוגשה בתום לב, שכן התובע העלה טענות סותרות בהליכים שונים. זאת ועוד, השופט קבע כי התובע לא הוכיח כי החיובים שהוטלו עליו על ידי רשויות המס נבעו מהסכם הפשרה משנת 2002 בו טיפלה הנתבעת. התובע דרש פיצוי בגין חיובים אלה מהנתבעת. עם זאת, השופט מצא כי טענותיו של התובע עצמו בהליכים קודמים סותרות את טענתו כי הסכם הפשרה מהווה מכר, והמסמכים שהוגשו אינם תומכים בטענתו. השופטת הדגישה כי התנהלותו של התובע לאורך השנים, לרבות אי עמידתו בלוחות זמנים, הקשו על הקביעה האם הנתבע התרשל. חוסר אמינותה של התובעת והשיהוי החריג בהגשת התביעה תרמו אף הם להחלטה לדחות את התביעה. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא הוכיח את טענותיו וכי התנהלות הנתבע אינה מהווה רשלנות. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות בסך 10,000 ₪.