עמ"נ 269/04

תקציר

בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר בנוגע לארנונה שבה חייב בעל נכס. הכלל פועל על פי עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, כאשר בית המשפט בוחן את החלטת הרשות על בסיס עילות מבוססות לביקורת, ואינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות כל עוד החלטתה נותרת סבירה. השאלה המרכזית הייתה האם יחידותיו של בעל הנכס מהוות "בניין" החייב בארנונה, הנקבעת על פי "מבחן תפקודי" אובייקטיבי המעריך את פוטנציאל השימוש בנכס. הבעלים לא הציגו דו"חות הנדסיים או שמאות שיתמכו בטענתם, ובמקום זאת הותירו את אפשרויות הגימור והעיצוב לדיירים פוטנציאליים. בית המשפט הסכים עם ממצאי הוועדה כי היחידות כשירות פיזית לשימוש וכי עבודות ההשלמה הנדרשות אינן משמעותיות. יתר על כן, הנפקת טופס 4 בשנת 1997 חיזקה את הרעיון של שלמות הבניין. בית המשפט הדגיש כי נישומים אינם יכולים להשתמש באמצעים מלאכותיים כדי להתחמק מארנונה וכי המבחן לחבות במס הוא אובייקטיבי. מאחר שהחלטת הוועדה הייתה סבירה והתבססה על קביעות עובדתיות, דחה בית המשפט את הערעור, תוך חיוב המערער בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין עבור המשיב.