פ"ל 1292/09

תקציר

הנאשם הואשם בנהיגה בזמן פסילה לנהיגה. הובהר כי לנאשם אכן היה רישיון נהיגה תקף בעת האירוע ולכן השאלה היחידה שיש להכריע בה היא האם מילא את חובת הפקדת רישיונו כנדרש בחוק. השאלה המכרעת היא איזה רישיון ייחשב כרישיון תקף של הנתבע באותה עת - רישיון זמני ישן שפג תוקפו או רישיונו הקבוע שהונפק לו בדואר. השופט קבע כי עצם החזקת הרישיון אינה רלוונטית לקביעה איזה רישיון יש למסור וכוונת החוק היא שבעל הרישיון ימסור את הרישיון שהיה ברשותו באותה עת, גם אם פג תוקפו. עוד הדגישה השופטת כי התקנה אינה מאפשרת לבעל הרישיון להחליט איזה רישיון להגיש ואיזה לשמור ולכן, מאחר שהנתבע לא הגיש את רישיונו הקבוע או תצהיר לאימות טענתו כי אין ברשותו, הוא לא מילא את חובת ההפקדה שלו. באשמת נהיגה בזמן פסילה על ידי משרד הרישוי פסק השופט לטובת הנאשם. השופט הסביר כי החלטת המשרד בדבר שלילת הרישיון נשלחה אמנם בדואר רשום, אך לנאשם לא הייתה ידיעה ממשית על החלטה זו ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, שכן ידיעת הפסילה היא תנאי הכרחי להרשעה. השופטת הסבירה כי קיימים שני מצבים: מצב אחד בו בעל הרישיון יודע כי צפויה להישלח הודעה ולכן מקבל את הדואר, ומצב שני בו אין לבעל הרישיון כל ידיעה ולכן אי איסוף הדואר אינו יוצר חזקת מסירה. במקרה דנן, אין כל ראיה לכך שהנאשם ידע שההודעה נשלחה ולכן טענת התביעה כי חזקת המסירה חלה נדחית.