רע"א 1711/98

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון בחן מחלוקת על הזכות לדיירות מוגנת בין משכירים לבין בני משפחה של השוכרים המקוריים שנפטרו. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין דיירים מקוריים לדיירים נגזרים לפי חוק הגנת הדייר, וציין כי הבת ובעלה טענו שהם דיירים מוגנים לאחר שעברו לטפל באמו של המנוח. הסוגיה המשפטית העיקרית הייתה האם הבת זכאית לדיירות מוגנת לפי סעיף 27(1), המטיל דרישות ספציפיות לגבי עיסוק ודיור חלופי. בית המשפט מצא כי הבת לא עמדה בשלושה מתוך ארבעת התנאים הנדרשים: היא לא התגוררה בדירה עם אביה בסמוך לפני מותו, לא היה לה דיור חלופי באותה עת, ולא התגוררה ברציפות בדירה לאחר מכן. ככזו, היא לא יכלה לזכות בזכויות דיירות מוגנות. השופט אנגלרד טען כי יש לראות את בן הזוג כשוכר מקורי, המשקף את עקרון הייצוג ההדדי בין בני זוג בהסכמי שכירות, אך לדעה זו לא היה שותף הרוב. הנשיא ברק והשופטת ביניש הדגישו את כוונת המסגרת המשפטית הקיימת לפרש באופן מצמצם את דיני הגנת הדייר, ובכך לתמוך בעמדת בעלי הדירות לפנות את הבת ובעלה. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור, הפך את החלטת בית המשפט המחוזי ואישר את פסק דינו של בית משפט השלום, ששלל מהבת מעמד של דיירת מוגנת ופסק לטובת בעלי הדירות.