עמ"נ 28607-11-17

תקציר

התיק סובב סביב שלילת מעמד בישראל מאישה מהפיליפינים שבן זוגה הישראלי נפטר והותיר אחריו בת קטינה ממערכת יחסים קודמת. האישה שהתה בישראל משנת 2001 ושהתה שנים רבות באופן בלתי חוקי. לאחר מותו של בן זוגה היא הגישה בקשה למעמד חוקי, בקשה שהרשויות הישראליות סירבו בה. הדחייה אושרה על ידי בית הדין לערעורים, מה שהוביל את האישה לערער לערכאה גבוהה יותר. טענתה העיקרית של המערערת הייתה כי על הרשויות בישראל להעניק לה מעמד על בסיס טובת בתה הקטינה, שהיא אזרחית ישראלית, והקשר הקרוב שיש לילדה עם משפחתה המורחבת בישראל. עם זאת, השופט קבע כי לא התקיימו במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות מתן מעמד למערערת אך ורק על סמך אזרחותה הישראלית של בתה. השופטת הדגישה כי אזרחותו של הילד אינה מקנה מעמד לאם באופן אוטומטי, מה גם שהילדה לא גודלה אצל משפחתה המורחבת והמערערת לא השתלבה מספיק בחברה הישראלית, למרות שהותה הממושכת בארץ. בנוסף, היעדר משפחתה של המערערת בישראל, אבטלה והסדרים כלכליים מפוקפקים לא הצדיקו את מתן מעמדה החוקי. בסופו של דבר דחה השופט את הערעור, ואישר את ההחלטות הקודמות של הרשויות הישראליות ושל בית הדין לערעורים. בפסק הדין נקבע כי על המערערת לעזוב את ישראל עד למועד קצוב, תוך ויתור על הוצאות נוספות והשבת פיקדון. החלטה זו התקבלה תוך התחשבות במורכבות האנושית של המקרה, אך השופט ראה בה צורך בשל היעדר נסיבות הומניטריות משכנעות.