בד"מ 102/04

תקציר

בפסק הדין מוצאת עורכת דין אשמה בכך שלא הסבירה ללקוחה שלה את השימוש בכספים שהלקוח סיפק לה. הלקוחה טענה כי נתנה לעורך הדין 6,900 שקל לכיסוי הוצאות הגשת התביעה, אך עורכת הדין טענה כי סכום זה היה למעשה שכר טרחתה בגין הגשת התביעה. בית המשפט מצא אמנם את גרסתה של עורכת הדין נכונה, אך גם הגיע למסקנה כי היא כשלה בחובת הזהירות שלה כלפי לקוחה בכך שלא מסרה לה תיאור ברור ומפורט של העסקאות הכספיות, בין אם בהסכם שכר טרחה, במכתב הסבר או בחשבונית. עורכת הדין הורשעה בהפרת חובת הנאמנות שלה כלפי לקוחה, פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין ועיסוק בהתנהגות שאינה הולמת משפטן. עם זאת, בית המשפט זיכה אותה מאשמת אי דיווח על פיקדונות, שכן הראיות שהוצגו לא הספיקו להוכחת טענה זו. בהתחשב בנסיבות המקרה, במצבה האישי של עורכת הדין ובעובדה שהלקוח חזר בסופו של דבר לקבל ממנה שירותים משפטיים, החליט בית המשפט על נזיפה ולא על עונש חמור יותר כמו השעיה. בנוסף, בית המשפט הורה לעורך הדין לשלם קנס של 500 שקל לקופת לשכת עורכי הדין בתוך 45 יום. ניתן לפרסם את פסק הדין מבלי לזהות את עורך הדין.