ע"א 2098/97

תקציר

במקרה זה, הערעור נדחה בשל ספקות לגבי אמיתות הצוואה, אשר נעדר ממנה מועד – פגם שניתן לתיקון על פי הוראות חוק מסוימות. בית המשפט בחן האם ניתן לראות בהיעדר זה פגם הניתן לתיקון לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה, המאפשר מתן תוקף לצוואות עם פגמים פרוצדורליים קלים. מבחינה היסטורית, פרשנויות משפטיות הבחינו בין "פגם" ל"ליקוי", כאשר רק הראשון ניתן לתיקון בצוואות שאינן בכתב יד, אלא אם כן חלו נסיבות יוצאות דופן. יתר על כן, היעדר תאריך מסבך לא פעם את האותנטיות, אך כאן התמקד בית המשפט בשאלה האם המצווה באמת הבינה והתכוונה את המסמך כצוואה. הראיות הצביעו על מחסומי תקשורת וחוסר ודאות לגבי הבנתה של המצווה בשל גילה, ידיעת קרוא וכתוב ושליטתה בשפה. בנוסף, הועלו חששות בדבר מעורבותו של המערער בעריכת הצוואה, אשר על פי פרשנויות מסוימות עלולה לפסול אותה בשל השפעה בלתי הוגנת פוטנציאלית. המערער אמנם לא נטל חלק בניסוח הפיזי, אך נוכחותו ותשומותיו בשלבים קריטיים עוררו חשד. בית המשפט דבק בעיקרון לפיו כל עוד לא קיימת ודאות מוחלטת לגבי אמיתות הצוואה – מעבר לנדרש במשפט הפלילי – אין לבצע את הצוואה. לפיכך, הערעור נדחה, תוך שהוא תומך בקביעתו הראשונית של בית המשפט המחוזי כי המערער לא הוכיח די הצורך את אמיתות הצוואה.