ב"ל 23715-08-17

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב הכרה בסרטן של התובע, או לימפומה, כפגיעה הקשורה לעבודה. התובע, עובד חברת החשמל בין השנים 1972-2015, טען כי במהלך עבודתו נחשף לחומרים מסוכנים שונים, לרבות הידרוזין, פוספט, מזוט, סולר, אבק אסבסט וסיבי אסבסט פריכים, וכן לקרינה אלקטרומגנטית, שגרמה למחלתו. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי חשיפתה של התובעת לחומרים אלו הייתה מזערית ולא במידה הנדרשת כדי להיחשב כפגיעה בעבודה. הם ציינו כי גרסת התובע בדבר חשיפתו אינה מתיישבת עם מציאות תפקידיו בעבודה וכי דוחות המעקב לא הראו חשיפה חריגה מעבר לסטנדרטים המותרים. המחלוקת העיקרית הייתה האם התובע יכול להוכיח את חשיפתו לחומרים המסוכנים המדוברים. בית הדין בחן כל תקופת העסקתו של התובע בנפרד, שכן תחומי אחריותו השתנו עם הזמן. נמצא כי אכן התובע נחשף למזוט ולדלקים במשך כשעה שבועית במהלך תקופה של שלוש שנים בתפקידו כעוזר תורן. הוא גם נחשף לפוספטים ולהידרוזין למשך זמן קצר – כ-5 עד 6 דקות – כעשרה ימים בחודש במשך שלוש שנים, ולאחר מכן, במשך כ-20 דקות מדי יום במהלך עבודתו כתורן מים, שנמשכה כ-22 שנים. עם זאת, בית המשפט קבע כי רמות חשיפה אלה אינן מספיקות כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי להמשך בירור טענת המיקרוטראומה. באשר לחשיפות האחרות לכאורה, בית המשפט מצא כי הן לא הוכחו או היו נדירות ואקראיות, והתרחשו רק במצבים ספציפיים ולא באופן שגרתי. טענת התובע כי מחלתו נגרמה כתוצאה מחשיפה לחומרים בעבודה לא נתמכה בראיות מספיקות. לפיכך, דחה בית הדין את התביעה, וקבע כי לא ניתן להכיר במחלת הסרטן של התובעת כפגיעה בעבודה. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.