עת"מ 35644-03-10

תקציר

העותר ביקש רשות ערעור למועצה הארצית לתכנון ובנייה כדי לערער על ההחלטה לדחות את תוכניתם לבנייה על שטח קרקע בירושלים ובמקום זאת לאשר תכנית אחרת שתהפוך אותו לפארק טבע עירוני. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה מכמה טעמי סף, ובהם חוסר מעמדו של העותר מאחר שאינו בעל הזכויות במקרקעין והשתהה בהגשת ערעורו. עם זאת, בית המשפט לא דחה את העתירה בנימוקים אלה. תחת זאת, היא בחנה לגופה של העתירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטתו של יו"ר הוועדה המחוזית, אשר סירב לתת לעותר רשות ערעור למועצה הארצית. בית המשפט הדגיש כי בתי המשפט נמנעים בדרך כלל מלהתערב בהחלטות תכנוניות ויעשו זאת רק במקרים של חוסר סבירות קיצוני או פגמים פרוצדורליים. בעתירה נטען כי להחלטה על הקמת פארק עירוני ללא בנייה היו היבטים עקרוניים ומיוחדים, לרבות גודל השטח, אך בית המשפט חלק על כך. נמצא כי ההחלטה התקבלה לאחר דיונים ממושכים ונועדה לשמור על השטחים הפתוחים, שהיה ייעודה המקורי. גם טענות העותרת בדבר חוסר איזון בתכנית, היעדר הסכמי פיצוי וחוסר כדאיות כלכלית נדחו, שכן בית המשפט קיבל את ההסברים שנתנו המשיבים. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות העותרת בדבר שינוי עמדת הוועדה המחוזית או חוסר מעמדם של המבקשים, וההחלטה לא סתרה את מדיניות המועצה הארצית. ככלל, בית המשפט קבע כי ההחלטה סבירה ואינה מחייבת את התערבות המועצה הארצית, מה גם שהתכנית לא עוררה מחלוקת ציבורית משמעותית. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם לכל קבוצת משיבים 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.