עע"מ 2331/11

תקציר

פסק הדין הנדון דוחה בקשה לסעד זמני לעיכוב גירושו של המבקש מס' 2 מישראל. הבקשה הוגשה עד להכרעה בערעור על פסק דין קודם שדחה את עתירת המבקשים לאיחוד משפחות. בני הזוג, המבקש מס' 1 (תושב ישראל) והמבקש מס' 2 (תושב האזור), נישאו בשנת 1997 ולהם שלושה ילדים. בקשתו של המבקש מס' 2 לאיחוד משפחות, שהוגשה בשנת 1998, אושרה תחילה אך נדחתה בהמשך בנימוקים ביטחוניים. ההכחשה נבעה מהטענה כי אחיו של המבקש מס' 2 הינו פעיל הג'יהאד האיסלאמי. לאחר שמיצו אפיקי ערעור ועתירות שונים, הגישו המבקשים בשנת 2009 בקשה חדשה לאיחוד משפחות, שגם היא נדחתה. העתירה הבאה נגד החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, מה שהוביל לערעור הנוכחי ולבקשה לסעד זמני. בית המשפט דוחה את הבקשה לסעד זמני, בטענה כי סיכויי הצלחת הערעור אינם גבוהים. בפסק הדין צוין כי ניסיונם של המבקשים לפתוח מחדש את התיק משנת 1998 עולה כדי עקיפת פסיקה קודמת ויכול להיחשב כניצול לרעה של הליכים משפטיים. המבקשים זכאים להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות, וזו תהיה דרך הפעולה המתאימה. באשר למאזן הנוחות, בית המשפט מכיר בפוטנציאל הפגיעה במבקשים, אך בוחן גם את שיקולי הביטחון העקיפים הקשורים לנוכחותו של המבקש מס' 2. בית המשפט מגיע למסקנה כי נוכחותה של המבקשת בישראל אינה חיונית להליך הערעור, מה גם שהיא מיוצגת על ידי עורך דין. לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחית, והצו הזמני הקודם מבוטל. החלטה זו התקבלה מתוך הבנה כי המבקשים יגישו במקביל בקשה חדשה לאיחוד משפחות, דבר שלא יפגע בטיעוניהם בערעור. הערעור עצמו יישמע במועד מאוחר יותר. פסק הדין אינו פוסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.