בר"ע 72846-10-18

תקציר

בית המשפט קיבל ערעור על פרשנות צו הרחבה ענפי ותחולתו על עובדים זרים. הצו, שנועד להרחיב את הביטוח הפנסיוני המקיף לעובדים בענף היצרני, התייחס להסדר חלופי לעובדים זרים הקבוע בפרק ד' לחוק עובדים זרים. עם זאת, המנגנונים המפורטים בפרק ד' לא יושמו במהלך העסקתה של המערערת. השאלה המרכזית הייתה האם צו ההרחבה חל על עובדים זרים, ואם כן, כיצד יש לפרש ולאכוף את הוראותיו. בית המשפט בחן שלוש חלופות פרשניות. הראשונה, שאומצה על ידי בית הדין האזורי, החריגה במפורש עובדים זרים מתחולת הצו, וכתוצאה מכך נקבעו היקפי ביטוח שונים לעובדים זרים ומקומיים. גישה זו ספגה ביקורת על אפלייתה וחוסר התאמתה לעקרונות דיני העבודה ולמטרות חוק עובדים זרים. החלופה השנייה הציעה לבטל את הוראות הצו המפלה עובדים זרים על בסיס עקרון השוויון. אמנם לא נטען על ידי המערערת, אך בית המשפט ציין את תחולתה הפוטנציאלית. האפשרות השלישית, שבית המשפט העדיף אותה, פירש את הצו כמתייחס ליישום חובת הפנסיה לעובדים זרים באמצעות מנגנוני פרק ד'. מכיוון שאלו לא היו פונקציונליים, בית המשפט יישם את הלכת אילינדז, המחייבת מעסיקים לפצות עובדים זרים על הפרשות לפנסיה שלא שולמו. בית המשפט קבע כי הנורמה הפנסיונית החלה, עד לחקיקת התיקון הרלוונטי, היא צו ההרחבה הענפי עצמו. פרשנות זו עלתה בקנה אחד עם ערכי דיני העבודה, תכליתו של חוק עובדים זרים ונורמות תעשייתיות החילו עלויות פנסיה שוות ערך על עובדים זרים ומקומיים. לפיכך התקבל הערעור, והמשיבים חויבו לשלם למערערת 3,241 ש"ח, ביחד ולחוד, כולל הפרשי הצמדה וריבית. כן נדרשו המשיבים לכסות את הוצאותיו של המערער בשני המקרים.