ע"א 1188/92

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת משפטית בנוגע לזכות לפיצויים לפי חוק התכנון והבנייה הישראלי משנת 1965, ביחס לנזקי קרקע שנגרמו על ידי מיזמי בנייה שאושרו על ידי המדינה. למשיב, דייר מוגן בירושלים, הייתה טענה בנוגע לכביש מהיר שנסלל בסמוך למקום מגוריו, אשר לדבריו הפחית את ערך הנכס שלו וגרם לזיהום רעש. התיק התמקד בעיקר בסעיפים 197 ו-200 לחוק התכנון והבניה, שעסקו בזכאות לפיצויים ובתנאים להם. בתחילה פסק בית המשפט המחוזי למשיב פיצוי בגין ירידת ערכו של הנכס בשל הכביש המהיר, אך סכום הפיצוי וחוקיות ההיתר לשימושו למגורים ערערו. בית המשפט העליון בחן האם למשיב, כדייר מוגן, יש זכות לגיטימית לתבוע פיצוי זה. הם אישרו כי מעמד הדייר המוגן אכן מקנה זכות כזו, גם אם הקרקע נועדה מלכתחילה לשמש שמורת טבע. בית המשפט הדגיש כי יש להעריך את הפגיעה על פי השפעתה האובייקטיבית על ערך המקרקעין, ולא על פי נזקי גוף. היא מתחה ביקורת על החישובים הקודמים של פיצויים בגין אי התחשבות בהפחתת רעש אפשרית, והציעה התאמות שיאזנו בין האינטרס הציבורי לבין ההפסד הפרטי, בהתאם לעקרונות הצדק ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט אישר חלקית את פסיקת הערכאה הנמוכה יותר, אך החזיר את התיק להערכה מחודשת של סכום הפיצוי, והורה כי הפוטנציאל להפחתת נזקי רעש באמצעות אמצעים סבירים יילקח בחשבון בחישוב החדש, ובכך יבטיח כי הקביעה תהיה הוגנת ומוצדקת במסגרת משפטית.