ע"א 135/80

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בזכותה של בת לתבוע מזונות מאביה הגרוש לאחר שהגיעה לגיל חמש עשרה. התביעה הובאה לבית המשפט המחוזי על ידי הבת המשיבה, שתביעתה נדחתה בעבר על ידי אביה ונדחתה על ידי בית הדין הרבני בנימוק שמלאו לה חמש עשרה. על פי חוק בתי המשפט, התשי"ז-1957, דחה תחילה בית המשפט המחוזי גם את תביעת הבת, בנימוק שאין לו סמכות שיפוט בעקבות החלטת בית הדין הרבני. עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק מאוחר יותר לטובת הבת, מה שהוביל את האב להגיש ערעור לבית המשפט העליון. פסק הדין של בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי על האב מוטלת חובה לשלם מזונות לבתו, גם לאחר שמלאו לה חמש עשרה, תוך שהוא מצטט את דיני הצדקה שבמשפט העברי. עוד קבע בית המשפט כי ההחלטות הקודמות של בית הדין הרבני לא מנעו מהבת להגיש תביעה חדשה, וכי סמכותו של בית המשפט המחוזי בעניין אכן תקפה. כמו כן, בית המשפט מתח ביקורת על ניסיונו של האב להתחמק מחובתו ואישר את ממצאי בית המשפט המחוזי לפיהם הבת נזקקה לתמיכה כספית. משכך, נדחה הערעור, והאב חויב לשלם מזונות והוצאות בסך כולל של 10,000 ₪ לבת המשיבה.