ע"א 1630/18

תקציר

פסק הדין שהובא לעיל עוסק בהחלטת ערכאת ערעור על דחיית ערעור שעניינו שימוש בנכס המיועד למטרות תעשייה. המערער ערער על ממצאיו העובדתיים ומסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, אשר נבחנו ביסודיות ונמצאו מנומקות היטב. בית משפט קמא קבע, על סמך למעלה משלושים הסכמים, מסמכים והתנהלות הצדדים, כי הן התכליות החוזיות והן התכנוניות של הנכס נועדו לשימוש תעשייתי, מסקנה שהמערערת הייתה מודעת לה. למרות ביקורת שהופנתה כלפי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) על פעולתה המאוחרת נגד שימוש מסחרי בלתי מורשה בקרקע, נדחה ערעורה של המערערת. מינהל מקרקעי ישראל לא הצליח לגבות תשלומים במשך שנים, דבר שהעלה חששות לגבי חובות הפיקוח שלו. עם זאת, מחדל זה לא הקל על חובותיה של המערערת, שכן התעלמו מהודעות קודמות על השימוש החורג. בית המשפט הדגיש כי הימנעותה של רשות מקרקעי ישראל מלפעול במהירות אינה מעידה על הסכמה לשימוש בלתי מורשה או ויתור על אגרות המגיעות ממנה. פסק הדין גם הדגיש את הקושי של מנהל מקרקעי ישראל בניהול מקרקעי ציבור מפוזרים וחיזק את העובדה שלגופים מנהליים אין שיקול דעת להתיר שימוש בניגוד לייעוד משפטי וחוזים. הערעור נדחה בשל תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך הכרה במחדלי הפיקוח של מנהל מקרקעי ישראל, לפיה לא ייפסקו הוצאות משפט בשל האחריות המשותפת בין הצדדים למצוקה. למרות הדחייה, פסק הדין קרא לרמ"י לשפר באופן משמעותי את הניהול והפיקוח על מקרקעי ציבור.