עמ"נ 24576-04-10

תקציר

פסק הדין דן בשלושה ערעורים נפרדים הנוגעים לתביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין פגיעה בערך מקרקעי המערערים כתוצאה מהחלטה תכנונית. בערר הראשון, שהוגש על ידי יקירי ירושלים, נטען כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר שכן היא מבוססת על ממצאים עובדתיים ומתעלמת משאלות משפטיות, לרבות נטל ההוכחה וזכות הקניין. בערר השני, שהוגש על ידי טוישי לוי, נטען כי הוועדה לא התייחסה לעדות השמאי על שווי הקרקע וכי היה עליה להעביר את התיק לשמאי מכריע. בערעור השלישי, שהוגש על ידי לבנה לוי ואח', נטען כי היה על הוועדה להתייחס לנתונים ולהשוואות של שמאים אחרים, וכי המשיבים נהגו בחוסר הגינות. השופט קבע כי אין מקום להתערב בהחלטות ועדת הערר וקבע כי הן סבירות ומנומקות היטב. המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה ולא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענותיהם לפגיעה במקרקעין. חוות הדעת שהגישו המערערים הוכנו לפיצויי הפקעה ולא לפיצויי ירידת ערך, הכילו ליקויים מהותיים ולא כימו את השפעת מצבים תכנוניים קודמים על שווי הקרקע. יתר על כן, המערערים לא הוכיחו כי ההחלטה התכנונית הביאה לירידת ערך נכסיהם, וטענותיהם הכלליות בדבר פוטנציאל תכנוני ללא ראיות מבוססות אינן מספיקות. השופט הדגיש כי ועדת הערר אינה מחויבת להעביר תיקים לשמאי מכריע כאשר חסרות ראיות התומכות בעמדות המערערים. באשר להסדרים הפרוצדורליים, קבע השופט כי הם אינם מעידים על הכרת המשיבים בזכותם של המערערים לפיצויים, אלא רק מאפשרים להם להגיש תביעות. החלטת ועדת הערר בכל שלושת העררים נמצאה נכונה, והערעורים נדחו. המערערים חויבו לשלם הוצאות בסך 20,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.