ת"א 1235/07

תקציר

הוריו של ילד שנולד עם תסמונת דאון תבעו את הצוות הרפואי האחראי על מעקב ההיריון, בטענה לרשלנות בכך שלא אבחנו את התסמונת לפני הלידה ובכך אפשרו להם את האפשרות להפסיק את ההיריון. ההורים טענו כי העיכוב בביצוע בדיקת האולטרסאונד ואי יידוע הצוות בדבר האפשרות לבצע בדיקות אבחנתיות הביאו ללידת ילדם, המהווה "לידת עוולה". הילד הגיש גם תביעה בגין "חיים בעוולה". השאלה המרכזית הייתה האם יצליחו התובעים להוכיח כי בשנת 1987 היה נהוג לבצע המתת חסד עוברית בשבועות 27-28 להריון, דבר שהיה נחוץ כדי לבסס קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הלידה. בית המשפט מצא כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. אמנם היה עיכוב בבדיקת האולטרסאונד, אך הדבר לא השפיע על התוצאה, שכן בית המשפט לא השתכנע כי המתת חסד של העובר הייתה פרקטיקה נפוצה בשנת 1987. בנוסף, התובעים לא הצליחו להוכיח כי גם אם הייתה מאובחנת תסמונת דאון, ניתן היה להפסיק את ההיריון. משכך, נותק הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הלידה. גם התביעה לפגיעה באוטונומיה נדחתה כמיושנת, והתביעה נדחתה. פסק הדין הדגיש את חשיבות בחינת אמות המידה הרפואיות מהתקופה הרלוונטית ונמנע מהטיה בדיעבד.