תפ"ח 3802-07-10

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לקבילות עדותן של שתי עובדות סוציאליות, היבה ליאון ומונא אבו חלף, שטיפלו בילדיו של נאשם שהואשם ברצח, ניסיון רצח והצתה. דברי הילדים בפני העובדים הסוציאליים הם בגדר עדות שמיעה, והנאשם מתנגד לקבלתם כראיה. העובדים הסוציאליים טיפלו בילדים בבית החולים בעקבות השריפה שהביאה למותה של אמם של הילדים. על פי כתב האישום, הנאשם הצית את ביתו וגרם למותה של אשתו ולפציעתם של ילדיו. עדותם של העובדים הסוציאליים היא מכרעת, שכן דברי הילדים בפניהם נוגעים למעשים המיוחסים לנאשם. על בית המשפט לקבוע אם העדות נופלת בגדר הפרמטרים המפורטים בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנה על ילדים), התשט"ו-1955. סעיף זה מתיר חקירת ילד על ידי אנשים מסוימים, לרבות עובדים סוציאליים, בתנאים מסוימים. התנאי הראשון מתייחס לשאלות שנשאלו בעת ביצוע העבירה או מיד לאחריה, ואילו התנאי השני מתייחס לשאלות שנשאלו על ידי הורי הילד, אפוטרופסו או רופאו. דעת הרוב, בראשות השופט צבי סגל, גורסת כי חלוף 11 יום מהאירוע מונע את גביית העדות בתנאי הראשון. עם זאת, התנאי השני מתקיים, שכן הילדים היו תחת השגחת העובדים הסוציאליים במהלך אשפוזם, למרות שהתשאול היה בניגוד להנחיות בית החולים. חוות הדעת של השופטת סגל מדגישה כי פרשנות החוק צריכה להתמקד במהימנות ובמשקל של הראיה ולא בקבילותה. השופט מ' דרורי והשופט משה יועד הכהן מסכימים עם דעת הרוב, ומדגישים את הצורך לצמצם את כללי הראיות ולהתמקד בקבילות ראיות. השופט הכהן מציע גם לפרש את התנאי של "מיד אחרי" כהזדמנות הראשונה שהייתה לילדים לתקשר בעקבות האירוע. בנוסף, הוא מבחין בין המקרה הנוכחי לבין ההוראה בסעיף 10 לפקודת הראיות, ומציין כי סעיף 4(2) לחוק לתיקון דיני הראיות נועד להציג בפני בית המשפט תיאור מקיף של דברי הנפגע הקטין.