ת"א 53160-03-14

תקציר

התובע, אבולניק, הגיש תביעה כספית נגד הנתבעים על סך 12,329,320 ₪. התביעה נגד הנתבע הראשון, בנק אגוד, נדחתה בשל אי הפקדת ערבות להבטחת הוצאות הבנק על ידי התובע. התביעה נגד יתר הנתבעים, עופר גפני ועו"ד דוד רום, נובעת משורה של עסקאות פיננסיות שבוצעו בין השנים 2001-2005. גפני ורום טוענים כי אבולניק חייב להם כספים וכי החוב מובטח במשכנתא על חלק מנכסיו של אבולניק. אבולניק טוען כי פרע את חובו לבנק ולגפני וכי הנתבעים, בשיתוף פעולה עם הבנק, השתלטו במרמה על נכסיו. השופט מצא כי תביעת התובע קצובה בזמן. תקופת ההתיישנות החלה היא שבע שנים, אשר מתחילה ביום בו קמה עילת התביעה. השופט קבע את מועד התגבשות עילת התביעה ליום 1.11.2004, או לכל המאוחר באמצע שנת 2005, עת נפתחו הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. התובע הגיש את התביעה בחודש מרץ 2014, שהוא מעבר לתקופת ההתיישנות. עוד קבעה השופטת כי התובעת לא הוכיחה את תחולת החריג לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, דבר שהיה דוחה את תחילתה של תקופת ההתיישנות. הסעיף דורש כי העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות לתובע, וכי חוסר הידיעה נבע מסיבות שאינן תלויות בתובע ולא ניתן היה למנוע אותו על ידי הפעלת זהירות סבירה. השופט קבע כי התובע ידע או היה עליו לדעת על עילת התביעה שלו נגד הנתבעים כבר בשנת 2005, וכי הוא לא פעל בשקידה סבירה בהמשך תביעתו. זאת ועוד, השופטת לא קיבלה את טענת התובע כי הנתבעים ביצעו מעשי מרמה, דבר שהיה גורר תקופת התיישנות אחרת לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. השופט מצא כי התובע לא הוכיח כל תרמית מצד הנתבעים. לבסוף, קבע השופט כי עדותו של התובע אינה אמינה ואינה נתמכת בראיות חיצוניות כלשהן. גם הצהרותיו והודאותיו של התובע במסמכים שונים חייבו אותו ומנעו ממנו להכחיש את גרסאות הנתבעים לאירועים. לפיכך, דחתה השופטת את תביעת התובע והורתה לו לשלם לכל אחד מהנתבעים 80,000 ₪ ו-125,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בהתאמה.