תא"מ 16822-01-12

תקציר

הסכסוך הוא בין סמיר לבין מספר נתבעים (האגודה לעיוור ולמניעת עיוורון חיפה, מר סלים חלוה וגב' סמאח חלוה) הדיירים בבית משותף. סמיר מבקש לחייב את הנתבעים לפצות אותם בגין הוצאות הכנת שלוש חניות ברכוש המשותף, בהן משתמשים הנתבעים. סכום התביעה הוא 18,000 ₪ לכל נתבע, בתוספת ריבית והצמדה משנת 2010, ופיצוי בגין עוגמת נפש. סמיר ביצע עבודות בנייה בבית המשותף בשנת 1999 והכשיר שלוש חניות ברכוש המשותף בשנת 2000, תוך שהוא מונע מדיירים אחרים להשתמש בחללים. האגודה הגישה תביעה נגד השימוש הבלעדי של סמיר בחניות, והמפקח על רישום המקרקעין קבע בשנת 2003 כי מדובר בנכסים משותפים וכי לכל דייר זכות להשתמש בהם. עוד קבע המפקח כי סמיר יוכל לתבוע החזר עבור עלות הכשרת החניות מכל בעל דירה בהתאם לחלקו ברכוש המשותף, אם אסיפה כללית של דיירים תחליט להשאיר את החניות. סמיר ערער על פסק הדין של המפקח, אך מאוחר יותר חזר בו. בשנת 2010 החל חלוה להשתמש באחת החניות, והצדדים סיכמו לפנות לשמאי מקרקעין על מנת שיעריך את עלות הכשרת החניות. השמאי העריך את העלות ב-18,000 ₪ לחלל, אך הנתבעים סירבו לשלם סכום זה. סמיר הגיש תביעות הן נגד האגודה והן נגד חלווה. הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה משום שהוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות, וכן כי החניות הוכנו שלא כדין ללא הסכמת הדיירים וללא היתר בנייה. עוד טענו כי עלות ההכנה כפי שהוערכה על ידי השמאי לא הוכחה. השופט פסק לטובת הנתבעים ודחה את טענותיו של סמיר. השופט קיבל את טענות הנתבעים בשאלת האחריות וקבע כי התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים חייבים לשאת בחלק מעלות הכשרת החניה. עוד קבעה השופטת כי תביעת התובעים אינה מיושנת, שכן תקופת ההתיישנות טרם החלה, שכן אסיפת הדיירים מעולם לא החליטה להשאיר את החניות, דבר שהיה תנאי מוקדם לחבות הנתבעים. יתר על כן, השופט קבע כי התובעים לא הצליחו להוכיח את עלות הכנת החניה, ובחרו במקום זאת להסתמך על שמאות מפוקפקת ולא להציג קבלות או חשבוניות כלשהן עבור העבודה שנעשתה. השופטת הגיעה למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, ולכן שתי התביעות נדחו, כאשר התובעים נושאים בהוצאות הנתבעים בסך 8,260 ₪ בכל תיק.