דנ"פ 8612/00

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה בשל החלטת הרוב, בהתאם לנימוקי הנשיא והשופט מ' חשין. העותר נמלט מארה"ב מחשש לתביעה, בטענה לכוונה להשתקע בישראל, דבר שבית המשפט המחוזי מצא כבלתי אמין. בית המשפט קבע כי שהותו של העותר בישראל היא זמנית, ללא כוונה להתגורר דרך קבע. תקופת חוסר הוודאות בנוגע להסגרתו תרמה לתפיסה כי אין בכוונתו לקבוע תושבות. פעולותיו של העותר בישראל עלו בקנה אחד עם מעשיו של תושב ארעי. התיק בחן האם העותר יישאר בישראל אם יבוטלו האישומים הפליליים בארה"ב, והגיע למסקנה כי הוא צפוי לחזור, תוך הדגשת האופי הזמני של שהותו. בית המשפט ציין כי מעשיו של העותר לא עמדו בתנאים הנדרשים לביסוסו כתושב ישראל לפי חוק ההסגרה. בעוד שהייתה דעה חולקת שקבעה כי המעבר שלו אכן עמד בתנאי התושבות, בית המשפט אישר בסופו של דבר את הפסיקה הראשונית, וקבע כי מניעיו להימלט לא ביססו כוונות להתיישב. ההחלטה, שניתנה ב-5 באוגוסט 2001, משקפת התחשבות בתקדימים משפטיים ופרשנויות בנוגע לתושבות ומניעים הקשורים להליכים משפטיים.