ע"פ 153/85

תקציר

המערער ערער על הרשעתו ברצח ועל גזר דינו של מאסר עולם בבית המשפט המחוזי. ההרשעה נבעה מהריגתו של המנוח, שנדקר 13 פעמים בגן ציבורי בבאר שבע. המערער לא הכחיש כי הכיר את הקורבן או נכח בזירה, אך טען כי הרצח בוצע על ידי תוקף לא ידוע. בית המשפט המחוזי דחה קביעה זו ומצא את המערער אשם ברצח, מה שהוביל לערעור זה. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את קביעות בית המשפט המחוזי. בית המשפט מצא ראיות מספיקות, לרבות הודאתו של המערער עצמו, כדי לתמוך בהרשעה. 13 פצעי הדקירה הצביעו על כוונה להרוג, והעובדה שהמערער היה בזירה, יחד עם נסיבות נוספות, אישרו את תקפות הודאתו. בנוסף, קבע בית המשפט כי עלבונות מילוליים, שאינם מלווים במעשים פיזיים, אינם מהווים התגרות מספקת כדי להפחית את האישום להריגה. בהיעדר ראיות להתגרות ומסקנה סבירה שהסיק בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון לא ראה עילה להתערב. פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מבוסס, והביא את בית המשפט העליון לדחות את הערעור פה אחד.