ע"א 17/62

תקציר

פרשת יעקב לטוביצקי נגד משה לפלר סובבת סביב מבנה שכור באזור התעשייה של נתניה. השוכר, לטוביצקי, שכר את הבניין מבעל הבית, לפלר, כדי שינהל מסגרייה. בבניין היה חלון שסיפק אור טבעי ואוורור. בהמשך ביקש לפלר להקים מבנה חדש בצמוד לנכס המושכר, אך לטוביצקי התנגד בטענה שהדבר יחסום את החלון וימנע ממנו אור, אוויר ונוף. בית משפט השלום דחה את בקשתו של לטוביצקי לצו מניעה קבוע, וקבע כי החסימה מינימלית. עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של לטוביצקי ונתן צו מניעה נגד לפלר. כעת, בית המשפט העליון מתמודד עם ערעורו של לפלר. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט מני ואליה הצטרף השופט לנדוי, גורסת כי יש להגביל את השימוש של משכיר בנכס סמוך רק אם השוכר יכול להוכיח כי הדבר מפחית באופן משמעותי את הנאתו מהחוזה. הקביעה בדבר הפחתה מהותית היא שאלה עובדתית. השופטים מסכימים עם קביעת בית משפט השלום כי הבנייה תגרום נזק מזערי לבית המלאכה של לטוביצקי מבחינת אור ואוויר. לטענתם, אין להתערב בממצאי השופט, מה גם שגג הבניין החדש טרם נבנה בעת ביקורו במקום. הם מדגישים כי לא ניתן לפתוח את החלון המדובר באופן קונבנציונלי וההפחתה באור ובאוויר אינה משמעותית בהתחשב במקורות האוורור והאור האחרים של הסדנה. עוד מציין השופט מני כי מתן צו מניעה נתון לשיקול דעת ובוחן את הפגיעה בלפלר ובהתנהלות הצדדים. מסקנתו היא כי מניעת הבנייה תכביד על לפלר שלא לצורך, במיוחד לאור העובדה שהאתר מיועד לפיתוח. בנוסף, סירב לטוביצקי לפתרון חלופי סביר שהציע לפלר. לפיכך, הרוב מחליט לקבל את ערעורו של לפלר, תוך שהוא מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום. השופט ברנזון חולק על כך, וסבור כי הבנייה תפגע משמעותית בהנאתו של לטוביצקי מהחכירה. לטענתו, החלון הקיים, אף שהיה קבוע, תרם לאוורור בית המלאכה, במיוחד בקיץ. השופט ברנזון היה נעתר לצו המניעה, ומדגיש כי על המשכירים לשמור על זכויות השוכרים להנאה מחוזה השכירות כפי שהיה בעת השכירות. מסקנתו היא כי סירוב לצו מניעה רק משום שלטוביצקי עומד על זכותו החוקית אינו ראוי. בסופו של דבר, בית המשפט העליון, ברוב דעות, פוסק לטובת בעל הבית, משה לפלר, המאפשר לו להמשיך בבנייה, ונגד השוכר, יעקב לטוביצקי, שנותר ללא צו מניעה.