עש"מ 1/66

תקציר

פקיד מס הכנסה, שהורשע בשני סעיפים של עבירות משמעת הקשורות לקבלת שוחד להוצאת תיקי נישומים מהמשרד, ערער על הרשעתו ועל גזר דינו בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. המערער טען כי אין די ראיות להרשעתו, וכי דיני הראיות המשמשים במשפט פלילי צריכים לחול על ההליך המשמעתי. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי בית הדין למשמעת, שבסמכותו לגבות כל עדות שימצא לנכון, אינו כבול לדיני הראיות. בית המשפט קבע כי בהיעדר הוראה מפורשת הסותרת זאת, בית הדין חופשי להפעיל את שיקול דעתו ולסטות מדיני הראיות כל עוד הוא מקיים את עקרונות הצדק הטבעי. זאת ועוד, די היה בראיות שהוצגו בתיק זה, לרבות עדויות השותפים לפשע והודעתו של המערער עצמו במשטרה, כדי לבסס את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. בית המשפט אף הדגיש את חומרת מעשיו של המערער, אשר הפרו את האמון שניתן בו כעובד ציבור, וציין את הצורך להטיל עונשים חמורים בגין שחיתות זו. השופט ברנזון הגיע למסקנה כי החלטת בית הדין לפטר את המערער משירות המדינה ללא פיצוי ולפסול אותו לצמיתות הייתה מוצדקת, ולכן דחה את הערעור.