בר"ע 731/06

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב פרשנותה ויישומה של תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, המקנה לבעלי דין את הזכות לתקן את כתבי הטענות שלהם לאחר הגשת חוות דעת מומחה. התקנה נועדה לאפשר לצדדים להתאים את טענותיהם או הגנתם לעובדות חדשות המתגלות בחוות דעת המומחה. זכות זו לתיקון אינה מוחלטת והיא מוגבלת למצבים בהם חוות דעת המומחה מציגה עובדות חדשות שלא נכללו קודם לכן בכתבי הטענות. התקנה נתפסת כאמצעי "להתאים את הראיות לטענה". במרכז מקרה זה עומדת השאלה האם תקנה 136 חלה על כל חוות דעת המומחים, לרבות אלה שהוגשו על ידי בעלי הדין עצמם, או אך ורק על חוות דעת המובאות על ידי הצד שכנגד או בית המשפט. השופט מצדד בדעה השנייה, וטוען כי מהגיונה של המסגרת הרגולטורית עולה כי התקנה מתכוונת לכסות רק חוות דעת מומחים שאינן מתיישבות כבר עם עמדת בעל הדין. בנוסף, השופט מציין כי כותרת התקנה, "תיקון כתב התביעה בעקבות חוות דעת המומחה", מרמזת כי היא מתייחסת למומחה שמונה על ידי בית המשפט. השופט דן ביחס שבין תיקון כתבי הטענות לבין חוות דעת המומחה, ומדגיש כי יש לקשור את התיקון לתוכן חוות הדעת. בעלי דין אינם יכולים לתקן אוטומטית את כתבי הטענות שלהם רק משום שהוגשה חוות דעת מומחה; חייב להיות קשר ישיר בין התיקון לבין חוות הדעת. כמו כן, השופט מדגיש כי אין להשתמש בתקנה 136 כדי לעקוף דרישות פרוצדורליות או להרחיב את היקף המחלוקות מעבר לכתבי הטענות שהוגדרו בתחילה. במקרה הספציפי הנדון, השופט קובע כי המבקש לא היה רשאי להגיש חוות דעת מומחה שנייה לאחר שהמומחה שמונה על ידי בית המשפט הציג את ממצאיו. השופט מדגיש כי השאלות אליהן התייחסה חוות הדעת השנייה כבר הועלו בכתבי הטענות הראשונים ולא היו עובדות חדשות המצדיקות תיקון לפי תקנה 136. פעולתו של המבקש העניקה להם יתרון בלתי הוגן והפרה את עקרון הסופיות. השופטת מסכמת בכך שהיא דוחה את בקשת רשות הערעור, ובכך מקבלת את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ומורה למבקש לשלם למשיב שכר טרחה בסך 3,000 ₪.