ת"א 26122-09-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה של שלוש חברות קשורות מקבוצת נטו, המפעילות מפעלי מזון באזורי התעשייה הישנים והחדשים של קריית מלאכי, נגד העירייה. התובעים טוענים כי העירייה לא עמדה בחובתה לפנות אשפה ממפעליהם, ולכן נאלצו להתקשר על חשבונם בשירותי פינוי אשפה פרטיים. הם דורשים פיצוי על התשלומים ששולמו עבור שירותים אלה, וכן מבקשים להורות לעירייה לפנות את האשפה ממפעליה בעתיד, ללא כל תשלום נוסף, עד שתחוקק חוק עזר רלוונטי. העירייה טוענת כי היא אינה מחויבת לפנות פסולת תעשייתית, וכי בכל מקרה התובעים הסכימו במשתמע כי יפנו את הפסולת בעצמם, ואף התחייבו לעשות כן ברישיון העסק שלהם. בנוסף, העלתה העירייה מספר טענות מקדמיות, לרבות היעדר סמכות שיפוט, שיהוי, השתקה, היעדר עילה ויריבות כנגד התובע השני. בית המשפט קבע כי לעירייה מוטלת חובה בסיסית לפנות אשפה, כחלק מהשירותים שהיא מספקת תמורת ארנונה. עם זאת, היא מוסמכת להטיל אגרה נוספת בגין פינוי פסולת ממפעלים ובתי עסק, ובלבד שתיעשה הבחנה בין השלכת אשפה בסיסית לבין אשפה שהיא המשך תהליך הייצור, ובתנאי שהדבר נעשה בהתאם להוראות חוק העזר הרלוונטי. בית המשפט מצא כי חוק העזר החל מבחין בין "אשפה" לבין "פסולת מפעלים", וכי לאורך השנים התנהלו הצדדים באופן העולה בקנה אחד עם פינוי עצמי של פסולת מפעלים על ידי התובעים. התובעים לא הוכיחו כי פנו לעירייה ודרשו ממנה לפנות את הפסולת ממפעליהם, מה גם שברישיון העסק של התובעים 1 ו-2 נקבע כי יפנו את הפסולת התעשייתית. בנוסף, התובעים לא הוכיחו את הסכום הנתבע, שכן המסמכים שהגישו לתמיכה בתביעה לא אומתו, ואף עלה מהם כי חלק מהפסולת פונתה לאתרים אחרים, ואף נתרמה. בנסיבות אלה דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובעים לשלם את הוצאות העירייה, לרבות שכ"ט עורכי דין, בסך כולל של 60,000 ₪.