ע"א 3124/00

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בדבר המועד האחרון להגשת ערעור בתביעה אזרחית. הערעור המקורי שנדון בבית המשפט העליון ביום 1.1.2003 החזיר את שאלת הנזק לבית המשפט המחוזי לבירור, תוך השארת הערעורים בעניין האחריות תלויים ועומדים. לטענת המשיבים, המערערים החמיצו את המועד הסטטוטורי בן 45 הימים להגשת ערעור, ולא ביקשו ארכה, כלומר יש לדחות את ערעורם. עם זאת, טענו המערערים כי תקנה 456, החלה כאשר ערכאת ערעור שולחת תיק חזרה לערכאה הראשונה לשם בירור, מסדירה את נסיבות המקרה. תקנה זו אינה קובעת מועד ספציפי, ומשאירה את קביעת המועד להתנגדות לממצאי הערכאה הנמוכה יותר לערכאת הערעור עצמה, דבר שלא התרחש במקרה זה. השופט קבע כי תקנה 456 אכן חלה, כלומר המועד האחרון של 45 יום אינו מחייב את המערערים. במקום זאת, יש להגיש את ההתנגדות תוך זמן סביר, כאשר תקופת הערעור הסטנדרטית של 45 יום משמשת כקו מנחה. המשיבים לא הוכיחו כל פגיעה מבוססת הסתמכות מהערעור המתוקן המאוחר, שהוגש למעלה מחודשיים לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהתחשב במורכבות התיק, בערעורים המתוקנים הרבים שהוגשו על ידי צדדים אחרים, ובהיעדר מועד מוגדר על ידי בית המשפט העליון, קיבל השופט את הערעור המתוקן לרישום, וקבע כי לא חרג מזמן סביר. מכאן, שהערעור יימשך, תוך אפשרות למערערים לתקן את ערעוריהם על ידי הוספת טענות בדבר נזק, ולמשיבים תהיה הזדמנות להגיב בהתאם. החלטת השופט מדגישה את חשיבות הבהירות והקביעה בזמן של מועדים בתרחישים מסוג זה.