ע"א 541/85

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על פרשנות הצוואה, ובפרט על טיב הזכויות המוקנות ליחיד, רובין, בנוגע לנכסי המנוח. בית משפט קמא העדיף את עמדתו של המשיב הראשון, שטען כי רובין זכאי רק לזכות לכל החיים בנכסי המנוח, בעוד הנכסים עצמם הורשו ליורשים אחרים. עם זאת, שופט ערכאת הערעור מצא כי הדין הוא לצדו של המערער, שטען כי צוואת המנוח יוצרת מצב של "יורש אחר יורש" כהגדרתו בחוק הירושה. לטענת המערערת, רובין היה היורש הראשון והייתה לו הזכות ליהנות במישרין מכל נכסי המנוח, לרבות פיקדונות בנקאיים, ואילו היורשים האחרים יירשו את מה שנותר לאחר ימי חייו. פסק הדין של השופט התבסס על פרשנות פשוטה של הצוואה, שהבחינה בבירור בין נכסים שבהם לרובין הייתה זכות מוגבלת לאכול את הפירות לבין נכסים שמהם הוא יכול ליהנות ישירות. השופט קבע כי כוונת המצווה ניכרה מלשון הצוואה, ולכן אין צורך להיזקק לנסיבות חיצוניות או להעלות השערות לגבי משמעותה. בנוסף, מכירת דירה המוזכרת בצוואה במהלך חייו של המנוח לא שינתה את פרשנות הצוואה לגבי זכויות היורשים. השופט הגיע למסקנה כי יש לאשר את עמדת המערער ולקבל את הערעור, מה שהוביל לבירור לטובת המערער באשר לפרשנות הצוואה. המערער היה זכאי להוצאותיו הן בבית משפט קמא והן בערכאת הערעור, בסך 7,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין.