ע"א 169/83

תקציר

במקרה שלפנינו, בחן בית המשפט העליון האם הסכם בין בני זוג מהווה "הסכם ממון" או חוזה רגיל. בני הזוג, שנישאו לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, חתמו על הסכם שלוש שנים לאחר נישואיהם. הסכם זה כלל התחייבות של הבעל להעביר מחצית מזכויותיו בביתם לאישה וחלוקת נכסים מפורטת במקרה של גירושין או פטירת בן זוג. עם זאת, מאוחר יותר חזר בו הבעל מכוונתו, מה שהוביל את האישה לבקש את אכיפת ההסכם בבית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה וקבע כי ההסכם הוא הסכם ממון בלתי מאושר, ולכן אינו תקף. בערעור אישר בית המשפט העליון החלטה זו, והדגיש את הצורך באישור בית המשפט להסכמי ממון לפי החוק. בית המשפט הבהיר כי "הסכם ממון" מתייחס באופן ספציפי ליחסי ממון במקרים של גירושין או מוות, ודורש טופס בכתב ואישור בית המשפט. לעומת זאת, עסקאות רגילות בין בני זוג אינן דורשות פורמליות כזו, אלא אם כן הן עוסקות באיזון משאבים לאחר סיום הנישואין. סעיפי ההסכם העוסקים בחלוקת נכסים עם פירוק הנישואין הצביעו על כך שמדובר בהסכם ממון, ולכן אינו תקף ללא אישור בית המשפט. בית המשפט העליון התייחס גם לחוסר העקביות הפוטנציאלי בין ההסכם לבין דיני הירושה, אך בסופו של דבר התמקד בפסול המשפטי בשל היעדר אישור. בדחותו את הערעור, בית המשפט הותיר מקום להכרעה הדדית והמליץ לכל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות.