עמ"נ 40788-07-24

תקציר

פסק הדין דחה את הערעור על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה לדחות בקשה לקבלת אזרחות ישראלית של זר הנשוי לאזרח ישראלי. המערערים לא הצליחו לשכנע את בית המשפט כי נישואיהם היו קשר כנה ואמיתי, שהוא תנאי לקבלת אזרחות בדרך של נישואין. בעוד שבית המשפט הכיר בכך שלאדם הזכות לבחור ולנהל את חיי הנישואין כרצונו, המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש כדי להוכיח את כנות הקשר ביניהם. פסק הדין התבסס על סתירות בראיונות המערערים ובתנאי הסכם הממון, שהצביעו על היעדר שוויון ושותפות. ההסכם העניק לבעל הישראלי שליטה מלאה על מקום מגוריהם, הוצאות המחיה וקבלת ההחלטות, והעלה ספקות לגבי כנות הקשר הזוגי ביניהם. בנוסף, ציין בית המשפט כי תקופת ההיכרות הקצרה טרם הנישואין, נסיבות מגוריהם ורצונותיהם השונים בנוגע להבאת ילדים לעולם תומכים במסקנה כי הקשר לא היה כנה. ככלל, השילוב של גורמים אלה, ובפרט הסכם הממון, הביא את בית המשפט למסקנה כי הנישואין אינם מבוססים על קשר אמיתי וכנה. משכך, הערעור נדחה, תוך שהוא מחזק את החלטת הרשות, ועזיבתו של המערער את הארץ מייתרת הוראות נוספות.