בש"פ 5070/22

תקציר

במקרה הנדון, ביקשו המבקשים לערער על החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי ערכאות נמוכות יותר ביחס לבקשתם לשחרור נכסים שנתפסו. תחילה דחה בית משפט השלום בחדרה את בקשתם על יסוד הקביעה כי בית משפט השלום בראשון לציון רכש סמכות מקומית בנושא, שכן התיק היה מלווה על ידי בית משפט זה מתחילתו. המבקשים טענו כי על פי פקודת סדר הדין הפלילי לא היו כללים ספציפיים לגבי סמכות מקומית לבקשות מסוג זה, ולכן היה על בית משפט השלום בחדרה לדון בבקשתם. למרות הערעור, קבע בית המשפט המחוזי כי לשני בתי משפט השלום סמכות מקבילה, אך לאור היעילות ומניעת פסקי דין סותרים, על בית משפט השלום בראשון לציון לשמור על סמכותו. משכך, פנו המבקשים לבית המשפט העליון, חזרו על טענותיהם הקודמות והדגישו את הפגיעה הנטענת בזכות הערעור שלהם ואת חוסר הרלוונטיות שהחלטה זו הטילה על סעיף 78 לחוק בתי המשפט, המסדיר את העברת התיקים. עם זאת, בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת לשנות את עמדת השיפוט, בקובעו כי איחוד ההליכים בבית המשפט שהוציא את צווי התפיסה המקורי היה ראוי בהתחשב בהיקפו ובאופיו של התיק. בית המשפט הדגיש כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררות שאלות משפטיות מהותיות החורגות מהאינטרס המיידי של הצדדים המעורבים. משהגיעה למסקנה כי אין מדובר באחד מאותם מקרים הדורשים התערבות שיפוטית מוגברת למרות טענות המבקשים בדבר השלכות רחבות יותר, נדחתה בקשת הערעור ביום 15.8.2022.