ת"א 25792-11-11

תקציר

השאלה המרכזית בתיק זה היא האם הוכיחו התובעים את העסקה הנטענת בשנת 1965, בה מכר הנתבע חלקת קרקע לאדם אחר. אם תוכח עסקה זו, אזי התובעים, שרכשו את הקרקע מהנתבע השני בשנת 2007, יצליחו בתביעתם. המדינה, הטוענת כי הקרקע היא נכס נפקדים, אינה חולקת על כך שהנאשם השני היה הבעלים המקורי של הקרקע, אך טוענת כי הקרקע הפכה לנכס נפקד עם עזיבתו את השטח בשנת 1967 וכי עסקה משנת 1983 הכרוכה בקרקע מעניקה אותה למדינה. השופט פוסק לטובת התובעים. עדותו של הנתבע השני, שרכש את הקרקע בשנת 1965, יחד עם הסכם המכר, מהווה ראיה משכנעת לכך שהעסקה יצאה לפועל. המדינה לא הציגה כל ראיה לכך, וטיעוניה המבוססים על חוות דעת מומחים אינם משכנעים. עוד קובע השופט כי העסקה משנת 2007, בה רכשו התובעים את הקרקע, תקפה. טענות המדינה בדבר השמטת עסקה זו בתביעה ואי דיווחה לרשויות המס משוללות כל יסוד. השופט דוחה גם את טענת המדינה כי סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים מגן על תביעתה לקרקע, שכן החלקה לא נחשבה לנכס נפקד כאשר הנתבע השני עזב את האזור בשנת 1967, ולכן לא הוקנתה למדינה. לבסוף, תביעת התובעים אינה חסומה בשיהוי, ורשלנותה של המדינה עצמה בכך שלא עמדה על זכויותיה בנכס במשך עשרות שנים היא גורם מקל. השופט פוסק לטובת התובעים ומורה למדינה לכסות את הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דינם, ומכיר בזכויותיהם בנכס בכפוף לתשלום המסים החלים.