בג"צ 188/63

תקציר

הפרשה נסובה סביב חוק איסור גידול חזירים, שהתקבל בכנסת בשנת 1962, האוסר ככלל על גידול חזירים, אך כולל חריג למספר יישובים המפורטים בנספח. המחלוקת נוגעת לשאלה האם החריג חל על הכפר רינה, שכן החוק קובע כי שטחי יישובים אלה סומנו במפה חתומה על ידי שר הפנים והושמו בלשכות הממונים על המחוזות. העותרים טוענים כי המפה הונחה רק לאחר כניסת החוק לתוקף, מה שהופך את החריג ללא תקף. המשיבים, לעומת זאת, טוענים כי המפה אכן הונחה לפני חקיקת החוק, או כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר ליישובים אלה לגדל חזירים, וכי לשון עבר בה נעשה שימוש בחוק הייתה טעות. השופט זילברג, בחוות דעת מפורטת, מצדד בעותרים ומדגיש את חשיבות ההקפדה על משמעותו המילולית של החוק, במיוחד כאשר מדובר בענייני סמכות וריבונות. הוא קובע כי המפה לא הונחה לפני כניסת החוק לתוקף, וכי לא ניתן לעקוף את לשונו הברורה של החוק על ידי כוונה משוערת של המחוקק. השופט ברנזון, בדעה חולקת, סבור כי על בית המשפט לכבד את ריבונות הכנסת ולא להתעמק בטעויות עובדתיות או בהנחות יסוד בחוקים. לטענתו, כוונת המחוקק צריכה לגבור, ופרשנות דקדוקית של החוק תגרום לעוול במקרה זה. יתר על כן, הוא מציין כי המועד הנזכר בחוק אינו מוחלט, ויש לראותו כמדריך ולא כתאריך יעד נוקשה. השופט מני מסכים עם מסקנתו של השופט ברנזון, ומדגיש את הצורך לכבד את סמכותה של הכנסת. משכך, מבטל בית המשפט את הצו המותנה ודוחה את העתירה, תוך חיוב העותרים בתשלום הוצאות משפט למשיבים.