בג"צ 1842/92
פסק-דין עליון
תקציר
התיק סובב סביב סכסוך משמורת בין אם בישראל לאב בארה"ב סביב בנם, בנימין, בעקבות הסכם הפרידה ביניהם. ההסכם חילק בתחילה את המשמורת על ילדיהם, כאשר בנימין נשאר עם אמו בישראל עד גיל עשר, ולאחר מכן היה אמור לחיות עם אביו בארה"ב. חילוקי דעות הובילו להתערבות של בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו, שהחליט, לאחר התייעצות עם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ושיחה ישירה עם הילד, שבנימין יחיה עם אביו עד גיל ארבע עשרה. פסק הדין התבסס על רצונו המפורש של הילד ועל מעורבותו העקבית של אביו בחייו, לצד הקשר שלו עם אחיותיו בארה"ב. ההחלטה אושרה על ידי בית הדין הרבני הגדול, למרות ערעורה של האם ופניית עובדת סוציאלית שהמליצה לבנימין להישאר בישראל. בג"ץ קיבל עתירה אך בחר שלא להתערב, שכן מצא כי בתי הדין הרבניים העדיפו את טובת הילד בהחלטותיהם, במסגרת סמכותם. פסק הדין הסופי ציין את יכולתם של שני ההורים לספק סביבה תומכת, והדגיש את ההסכמה שנקבעה מראש לכך שבתי הדין הרבניים יישבו סכסוכים מסוג זה. למרות חילוקי דעות בהיבטים פרוצדורליים מסוימים, בית הדין הגיע למסקנה ללא סיבה ברורה לבטל את החלטת בית הדין הרבני, שכן המשמורת עם האב הייתה לתקופה מוגבלת עד לדיון נוסף.
חקיקה מקושרת
בג"צ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, עליון (3.6.1992)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.