עע"מ 4821/21

תקציר

הכרעת הדין עניינה בערעור בעניינה של המערערת לקבלת רישיון ישיבה בישראל מטעמים הומניטריים בשל מצבה הזוגי הביגמי. לשר הפנים שיקול דעת רחב להעניק רישיונות ישיבה, אך סמכות זו צריכה להיות מופעלת בתום לב ועל בסיס שיקולים ענייניים וסבירים. חוק הוראת השעה אוסר ככלל על מתן רישיונות ישיבה לתושבי שטחים, אלא אם כן חלים חריגים ספציפיים, כגון חריג הטעמים ההומניטאריים. בקשתה של המערערת נדחתה תחילה בשל היותה במערכת יחסים ביגמית, המנוגדת לחוק הישראלי. בית המשפט תומך במדיניות משרד הפנים לדחות בקשות תושבות כאשר מדובר בביגמיה, ומיישר זאת עם עקרונות מוסריים ומשפטיים. עם זאת, ההתמקדות היא בעילות ההומניטריות הנטענות בשל טובת ילדיה של המערערת, שהם תושבי קבע בישראל. המערערת טענה כי המעבר יפגע בילדיה, שכן הם יאבדו זכויות רפואיות וחינוכיות. בית המשפט קבע כי יש להחזיר את המקרה לוועדה ההומניטרית לצורך הערכה מחודשת של המצב, ובפרט מצבו הרפואי של בעלה של המערערת, דבר שיכול להפוך את המקרה לחריג. ההחלטה מדגישה את המתח בין אכיפת עקרונות משפטיים נגד ביגמיה לבין ההשפעה ההומניטרית על הנפגעים בעקיפין, כגון ילדי המערערת. בית המשפט מדגיש את הצורך באיזון בין שיקולים מדיניים ואנושיים, ומפקיד בידי הוועדה ההומניטרית לבחון מחדש את הנסיבות באופן מקיף.