בר"ע 35638-03-15

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין תביעה בגין החמרת נכות עקב פגיעה בעבודה. המערער נפגע בתאונת עבודה בשנת 2002 ונבדק על ידי מספר ועדות רפואיות לאורך השנים, אשר הכירו בפגיעה בעבודה וייחסו לה אחוזי נכות. לאחר מספר טענות בגין החמרה, החלטת הוועדה משנת 2009 ייחסה למערער 5% נכות בשל הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי, מבלי להביא בחשבון שינויים ניווניים שנמצאו בבדיקת ההדמיה, שכן הוועדה ייחסה אותם למצב חוקתי ולא לתאונה. על החלטת הוועדה לא הוגש ערעור. בשנת 2013 הגיש המערער תביעה נוספת בגין החמרה, אשר נדחתה על ידי ועדה בשנת 2014 בנימוק שההחמרה נבעה משינויים ניווניים שקדמו לתאונה. המערער ערער לבית המשפט המחוזי וטען כי סוגיית הקשר הסיבתי כבר הוכרעה וכי הוועדה אינה מוסמכת לדון בה שוב. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בעניין עמוד השדרה הצווארי אך קיבל אותו ביחס לעמוד השדרה המותני. שני הצדדים ערערו לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין לעבודה קבע כי החלטת הוועדה משנת 2009 בעניין הקשר הסיבתי הייתה חלוטה רק עד למועד אותה החלטה. לפיכך, הוועדה שנתנה את החלטת הערר נדרשה לדון בשינויים שהתפתחו או הוחמרו לאחר ההחלטה משנת 2009 ובקשר שלהם לתאונה, וכן בתרומתם של שינויים אלה להחמרה, אם בכלל. באשר לעמוד השדרה המותני, קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה משנת 2006 הייתה מכרעת, ולכן היה על הוועדה לדון בשינויים שהתפתחו או הוחמרו לאחר אותה החלטה. בהתאם לכך, קיבל בית המשפט באופן חלקי את הערעור, והורה להחזיר את עניינו של המערער לאותה ועדה שתפעל בהתאם לממצאים. כל צד יישא בהוצאותיו, והמשיב ישלם למערערת 2,500 ₪.