ע"א 66/73

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגישה אישה נגד בעלה, המבקשת להצהיר כי היא הבעלים של מחצית מהנכס הרשום על שמו. התיק נסב סביב השאלה האם קיימת חלוקת נכסים בין בני הזוג. בית המשפט המחוזי דחה את טענת האישה, והוביל אותה לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, המניח הסדר איזון משאבים בין בני זוג, חל רק על נישואין שנערכו לאחר שנת 1974. בנישואין קודמים, רכושו של כל אחד מבני הזוג נחשב נפרד, אם כי ניתן היה להוכיח הסכמה מפורשת או משתמעת לחלוק בנכסים. בהיעדר הסכם כזה, היו לאישה זכויות אחרות, כגון אלה המפורטות בכתובה, וזכויות שונות עם פקיעת הנישואין לפי חוק הירושה. בית המשפט פירט את ההתפתחות ההיסטורית של שיתוף בנכסים בין בני זוג על פי הדין העברי והדין הישראלי בעבר, והדגיש כי שיתוף בנכסים מחייב הסכמה, מפורשת או משתמעת. במקרה הספציפי הסכים בית המשפט עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הייתה הסכמה בין הצדדים לחלוקת נכסים. רישום הנכסים על שם הבעל נתפס כראיה מכרעת לכוונתו להוציא את אשתו מכל שותפות. עוד ציין בית המשפט כי מערכת היחסים הסוערת בין בני הזוג, שהתאפיינה בסכסוכים והתדיינויות משפטיות ממושכות, ערערה כל חזקת שיתוף בנכסים. יתר על כן, העובדה שהאישה לא תרמה כלכלית לנכסים שבמחלוקת, יחד עם היעדר שמה בהסכם הגירושין לגבי אותם נכסים, העיבו על טענתה. השופט קיסטר הדגיש כי היעדר הסכם חלוקת נכסים אינו מונע מהאישה לבקש סעד באמצעות בית הדין הרבני, שיכול לפסוק לה פיצוי אם הבעל אשם בסכסוכים. הערעור נדחה, והאישה חויבה לשלם 500 ל"י הוצאות. השופטים אגרנט ועציוני הסכימו עם ההחלטה.