ע"פ 6304/11

תקציר

במקרה הנדון, המוקד העיקרי היה בעדותו של הקטין, ר', שהייתה מכרעת בקביעת הרשעתו או זיכויו של הנאשם. בית המשפט המחוזי התקשה להעריך את מהימנותה של ר' בשל התנהגותה האדישה במהלך העדות, שלא זכתה לתגובות רגשיות צפויות למרות האופי הטראומטי של האירועים המתוארים. בית המשפט ציין כי ר' שמרה על קביעות עובדתיות וקרות לאורך כל עדותה, מה שתומך במסקנת החוקרת כי קשה לבסס את מהימנות עדותה. בנוסף, עדותו של ר' חסרה פרטים, שיוחסו לקושי רגשי אפשרי או מוטיבציה נמוכה לשתף פעולה. חוקר הילדים הודה כי חקירתה של ר' לא מוצתה באופן יסודי והדגיש כי החקירה לא הושלמה, דבר המגביל את יכולתו של בית המשפט לייחס אמינות לעדותה ברמה הנדרשת להרשעה פלילית. המסגרת המשפטית בחוק הגנה על ילדים קובעת כי עדותו של ילד שלא העידה יכולה לשמש כראיה רק באישור חוקר ילדים, מה שסיבך עוד יותר את הסוגיה שכן ר' לא הורשה להעיד בבית המשפט בשל נזק נפשי פוטנציאלי. בית המשפט לערעורים בחן גם עדויות של שני מתנדבי המשמר האזרחי, שטענו כי הנאשמים השמיעו אמירות מפלילות. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא סתירות ונעדר תיעוד מיידי של הודאות אלה, דבר שהפחית ממשקלן כראיות. בערעור הסכימו השופטים סולברג ודנציגר כי התביעה לא עמדה בנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, והדגישו את הצורך בתמיכה אמינה בעדותו של הקטין. השופטת ארבל, בהתנגדותה, סברה כי על ערכאת הערעור לבטל את הזיכוי, ולראות בעדותו של הקטין ובעדויות מתנדבי המשמר האזרחי ראיה כשירה. בסופו של דבר, הרוב תמך בהחלטת בית המשפט המחוזי לזיכוי, בנימוק של היעדר ראיות שיעמדו ברף הפלילי של הוכחה ומתוך הכרה בעיקרון ההלכתי הרחב יותר, לפיו עדיף לזכות עבריינים פוטנציאליים מאשר להרשיע חף מפשע שלא בצדק, דבר המהדהד עקרונות משפטיים היסטוריים, לרבות אלה המצויים במשפט העברי.