רע"א 292/93

תקציר

בית המשפט העליון נתן פסק דין בתיק תביעות קטנות שבו המשיבה לא התייצבה כהגנה ולא התייצבה בבית המשפט, וכתוצאה מכך ניתן פסק דין נגדה. המשיבה ביקשה לבטל את פסק הדין, אך בקשתה נדחתה ללא שימוע. לאחר מכן עתרה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה לערער על דחיית בקשתה לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית המשפט לתביעות קטנות לדיון, בטענה שאין לו סמכות לדחות את הבקשה לסילוק על הסף ללא שימוע. המבקשים פנו לבית המשפט העליון, תוך ערעור על סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערעורים על "החלטות אחרות" כאלה של בית המשפט לתביעות קטנות. בית המשפט העליון קבע כי בעוד בתי המשפט לתביעות קטנות פועלים תחת בתי משפט השלום, קיימים בהם הליכים ייחודיים ועצמאיים המותאמים לתועלת ולנגישות עבור האזרח הפשוט. הודגש כי יש לאפשר ערעורים רק על פסקי דין סופיים, ולא על "החלטות אחרות", כדי לשמור על יעילותם ומטרתם של בתי המשפט לתביעות קטנות, שמטרתם לספק צדק זול ומהיר. בית המשפט הבהיר כי החוק הישראלי אינו מעניק באופן אוטומטי זכות ערעור על כל החלטה של בית המשפט, ויש לחסוך ולצמצם חריגים לכלל זה רק במקרים חריגים. פסק הדין מאשר כי יירוט הליך התביעות הקטנות בערעורים תכופים יפגע ביעילותו, ומציע כי ההתמקדות העיקרית צריכה להישאר בפסקי הדין הסופיים תוך הבטחה שמערכת התביעות הקטנות משרתת את מטרתה המיועדת ביעילות.